סירוס המקרא והוצאת פסוקים מידי פשוטם היא תופעה רווחת בפרשנותם של חז"ל לתורה שבכתב, ואינה ייחודית לפסוק זה (אם כי זו בהחלט אחת הדוגמאות הקיצוניות לכך). למשל הפסוק:
"לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטות"
שמציג, לכאורה, את חובת הדיין ל"עצמאות שיפוטית" ואיסור להיות מושפע מדעת הרוב, דווקא מפסוק זה גוזרים קדמוננו את הכלל הדמוקרטי "אחרי רבים להטות" (=הרוב קובע), אשר הוא היפוכו המוחלט של הצו המקראי.
השאלה מהם גבולות הפלפול והדרשנות (האם הכל מותר?) היא שאלה קשה ביותר. יש שמסבירים שההנחה המקופלת בבסיסן של דרשות אבסורדיות כגון זו היא שעצם העובדה שהניסוח של הפסוק מאפשר את הקריאה החדשה מלמדת שנותן התורה התכוון שנפרש כך את הפסוק. אז למה הפשט מציג בכל זאת ציווי הפוך לחלוטין?! זה מפני שיש מסר חינוכי/רעיוני גם בניסוח של התורה שבכתב (שאינה הלכה למעשה).
סירוס המקרא והוצאת פסוקים מידי פשוטם היא תופעה רווחת בפרשנותם של חז"ל לתורה שבכתב, ואינה ייחודית לפסוק זה (אם כי זו בהחלט אחת הדוגמאות הקיצוניות לכך). למשל הפסוק:
"לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטות"
שמציג, לכאורה, את חובת הדיין ל"עצמאות שיפוטית" ואיסור להיות מושפע מדעת הרוב, דווקא מפסוק זה גוזרים קדמוננו את הכלל הדמוקרטי "אחרי רבים להטות" (=הרוב קובע), אשר הוא היפוכו המוחלט של הצו המקראי.
השאלה מהם גבולות הפלפול והדרשנות (האם הכל מותר?) היא שאלה קשה ביותר. יש שמסבירים שההנחה המקופלת בבסיסן של דרשות אבסורדיות כגון זו היא שעצם העובדה שהניסוח של הפסוק מאפשר את הקריאה החדשה מלמדת שנותן התורה התכוון שנפרש כך את הפסוק. אז למה הפשט מציג בכל זאת ציווי הפוך לחלוטין?! זה מפני שיש מסר חינוכי/רעיוני גם בניסוח של התורה שבכתב (שאינה הלכה למעשה).