אני רוצה להציע אפשרות מסוג שונה:

 פרשת בא פותחת בהסבר כפול של תכלית המכות: 1. ללמד את פרעה לקח (זה ממשיך את הפרשה הקודמת). 2.לגרום לכך שסיפור יצאת מצריים יהווה  סיפור מכונן לבני ישראל לדורות - כדי שאב יספר לבנו את כוחו של ה' במכות מצרים וכך יכירו בני ישראל לעולם  באלהותו.: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתותי אשר שמתי בקרבו וידעתם כי אני ה'"(י,ג).

פרק יב, הדן בפסח מצרים ופסח דורות, שם מטרה זו בראש מעייניו, כשכל פרט ופרט מכוון אליה למעשה. והנה, אחרי מצוות פסח מצרים ישנו הציווי להמשיכו לדורות, כשניסוחו הוא: "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד-עולם (יב, כד) ובסיומה  שוב נאמר: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם...(יב,כו-כז)"

 פרק יג מצווה שוב על מצוות הפסח לדורות וחוזר לנושא זה :" והגדת לבנך בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", ותולה בכך את מצוות תפילין: " והיה לך לאות על ידך..." (יג,ח-ט).

הפרשה מסיימת בפדיון בכורות שגם אחריה נאמר אותו דפוס: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאני ה' מארץ מצרים,,,ומסיים שוב באות התפילין (יג, יד-טז). כך שהמילים המנחות 'אות' ו'הגדה לבנים' פותחות את הפרשה מסיימות אותה ומצויות בליבתה. כך נראה שלפרשה יש נושא רעיוני מרכז שהוא המביא לפתיחתה במקום הנ"ל.

למה דווקא במכת הארבה מתחיל הכתוב בתכלית השנייה של המכות - זה כבר דיון יותר ארוך, שפתיחתו יכולה להיות בתשובה של ארבל.

בת חנה