פסוק ב': "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם..."
מהן שלוש האפשרויות להבנת פסוקנו, מבחינה תחבירית?
מה ההבדל ביניהן לגבי משמעות הפסוק?

פסוק ב': "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם..."
מהן שלוש האפשרויות להבנת פסוקנו, מבחינה תחבירית?
מה ההבדל ביניהן לגבי משמעות הפסוק?
אולי בפרשת יתרו, בעשרת הדברות, הפתיחה מהווה מעין הצהרה, אבל האם יש להבין כי ה' נהיה אלוקים רק ובעיקר בגלל ההוצאה ממצרים (שאלה דומה תופיע אחר כך בכוזרי של רבי יהודה הלוי). במובן זה אשר פירושה כי.
השאלה לא ברורה.
אולי הכוונה לכך ש"אנכי ה' אלוריך" הוא לא ממש ציווי בעל משמעות מעשית כלשהי
הבנה 1: אנכי ה' אלוקיך ולכן לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.
הבנה 2: שלום, כאן ה' אלוקיך מדבר ומצוה אותך שלא יהיה לך...
הבנה 3: ציווי ראשון - אנכי ה' אלוקיך, ציווי שני - לא יהיה לך...
לפי ההבנה הראשונה הרישא והסיפא קשורים בקשר של סיבה ותוצאה,
לפי ההבנה השניה במשפט הראשון הקב"ה בסה"כ מציג את עצמו באמצעות משפט פתיחה,
ההבנה השלישית היא הקריאה המסורתית הרואה בכל אחד משני החלקים דיבר בפני עצמו !
ערן
לפי הבנה 3 - מה הצווי שבפסוק "אנכי ...."? אינני רואה כאן שום מצווה.
שחר
לשחר,
אתה/ה מתפרץ/ת לדלת פתוחה, פרשנים לכל אורך ההיסטוריה ניסו להבין את הקביעה ש"אנכי ה'" זה דיבר נפרד בעוד שהחלוקה האינטואיטיבית של הפסוקים ל"עשרת הדברים" רואה ב"אנכי" חלק מהדיבר "לא יהיה" (הדיבר "לא תחמוד" הוא למעשה שני דברות נפרדים: "לא תחמוד בית רעך" ו"לא תתאוה אשת רעך").
בכל אופן, מרבית הפרשנים מבארים שהציווי הוא צו בסיסי ויסודי שתוכנו הכרה במציאותו ית'.
לדוד: אתה טוען בסיומת דבריך ש"מרבית הפרשנים מבארים שהציווי הוא צו בסיסי ויסודי שתוכנו הכרה במציאותו ית'". כאן ברצוני לחלוק עליך ולאמר כי ההכרה במציאותו של ה' היא טריוויאלית. כל אדם שעניו בראשו אם יתבונן בבריאה באופן שכלי יגיע למסקנה הסופית שבורא הוא הכרח המציאות. ישעיהו ליבוביץ באחד ממאמריו טוען שספר בראשית כולו הוא עדות לכך שכולם האמינו באלוקים מקין בתחילת הספר ועד פרעה בסיומו ואכן יש לכך עדויות בכתוב. החוכמה האמיתית היא להאמין שאותו בורא עולם גאל וכרת ברית עם סקטור אנושי כלשהו ונתן לו תורה מן השמים, טענה לא טריוויאלית בעליל שהיא זו שטעונה ציווי לאמונה. שנאמר (דברים ד' לב): כִּי שְׁאַל-נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל-הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה, כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אוֹ, הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה--וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים, לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים: כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, בְּמִצְרַיִם--לְעֵינֶיךָ . ולכן האמירה "אנכי ה אלוקיך" ללא ההמשך "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" היא חסרת משמעות . ובהכרח יש לומר שהציווי בדיבר הראשון הוא להאמין שאותו בורא עולם הוציא אותך ממצרים, גאל אותך ונתן לך את התורה.
לא בכדי כל המצוות הן זכר ליציאת מצרים ולא זכר לכך שה' הוא קיים ושברא את העולם. חג שבועות (תשס"ט) שמח.
1. "אנכי ה'" - נושא, "אלוהיך" נשוא, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" - תיאור סיבה.
2. "אנוכי" - נושא, "ה' אלוהיך" - נשוא, אשר הוצאתיך מארץ מצרים - משפט זיקה, לואי.
המשמעות: 1. החידוש במשפט, הצו, הוא לקבל את ה' כ"אלוהיך", והסיבה: כי ה' הוציא את ישראל ממצרים ("אשר" במובן של "כי"). לפי זה הפסוק הוא צו.
2. המשמעות היא הצגה של ה' ושל מעשיו, הקדמה לדיבר הבא.
אפשרות 3: "אנכי ה' אלוהיך" נושא מורחב, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" נשוא. גם כאן משמעות המשפט הוא הצגת ה' לפני העם, והוא מהווה הקדמה לעשרת הדברות ולא צו בפני עצמו.