המערכת
מקשה אברבנאל על פרק כ"ג:
"למה בתוך אזהרות הדיין הכניס שתי אזהרות שאינם מעניינו - "כי תפגע שור אויבך", "כי תראה חמור שונאך" והיה ראוי שישלים עניין הדיין ראשונה אחר כך יצווה בשור וחמור?"
מתוך גיליון משפטים תש"ו
 |
א', 15/02/2009 - 23:57 |
המכנה המשותף לכל הדינים המוזכרים בתחילת הפרק הוא שהם דורשים מהאדם להתמודד עם פיתויים ורגשות שעשויים לגרום לו לפגוע בזולת או לפחות לא לעשות עמו צדק/חסד. אפשר לכנות דינים אלו "דיני כיבוש היצר".
מי שרואה את אויבו או שונאו שזקוק לעזרת בפריקת המטען מחוייב להתגבר על תחושת הכעס ממש כשם שחובה על הדיין להתגבר על תחושת לחץ חברתי ("אחרי רבים להטות") ועל רגש של רחמים כלפי בעל-דין מסכן ("ודל לא תהדר בריבו").
אפשר לחלוק על ההנחה שהפסוקים הראשונים ("אל תשת ידך עם רשע..", "לא תהיה אחרי רבים...") הם אכן הוראות לדיין. אפשר לזהות כאן שלוש חטיבות הלכתיות שונות:
1. פס' א-ג - אזהרה להתרחק מהרע
2. פס' ד-ה - עזרה לזולת
3. פס' ו' ואילך - הוראות לדיינים
ואז השאלה כבר איננה רלוונטית.
דור גבאי
יש כאן חטיבה אחת (ולא שלוש) שנושאה הוא "אל תתן לרגשות חיוביים לבלבל אותך". החטיבה מפרטת מקרים שבהם נדמה לאדם שנקרתה בפניו הזדמנות מיוחדת לעשות צדק גדול באמצעות עוול קטן - להעשיר עני על חשבון העשיר, למנוע טובה מרשע או לגמול רעה לאויב ושונא. פסוקי החטיבה דוחים את הנטיה הזו.
גולני
אפשר לתת תשובה דומה לזו של דור מבחינת חלוקת הפרק, אך עם דגשים אחרים:
פסוקים א-ג ופסוקים ו והלאה עוסקים לכאורה כולם בהוראות לדיינים, ובאמצע נכנסים הפסוקים על עזרה לשונא, ומכאן השאלה. במקום זה אפשר לומר שהפסוקים הראשונים אינם הוראות לדיינים אלא דווקא למתדיינים, שהם אנשים שיש ביניהם סכסוך: פסוק א - אל תעשה קנוניה עם עד חמס כדי לזכות בדין. פסוק ב - אל תצטרף לקבוצה של אנשים שיוצאת נגד אדם אחד רק בגלל שהם אשנים רבים (זוהי תופעה פסיכולוגית-חברתית נפוצה שאנשים שלא יודעים מה העניין נוטים לומר שאם הרבה אנשים אומרים משהו סימן שהוא נכון, ולא תמיד רבים הם צודקים). פסוק ג - האזהרה למתדיין שלא לעשות קנוניות שאינן אמת היא לא רק לרעה אלא גם לטובה, אפילו לא לעזור לדל שלא כהוגן. פסוקים ד,ה - לא רק שאסור לעשות קנוניות שאינן אמת נגד מתנגדיך או אפילו למטרות לכאורה טובות של עזרה לדל, אלא שכאשר אדם בצרה (איבד את חמורו או שחמורו רובץ תחת משאו) צריך לעזור לו גם אם הוא אויבך. פסוקים ו והלאה - אזהרות לדיינים.
לפי זה הפסוקים הראשונים עוסקים באדם שאיננו דיין אבל יש לו אוהבים ושונאים: לא רק זה שאסור לעשות תחבולות שקר נגד שונאיך או להצטרף לאחרים שחורשים רע, ולא רק זה שאסור ללעזור לדל בדרכים לא הוגנות, אלא שאפילו צריך לעזור לזולתך אפילו אם הוא שונאך. אחרי זה מתחילות ההוראות לדיינים.
שולה
תשובתו של אברבנאל בעצמו:
הפסוקים מדברים אל בעל הדין שלא ישא שמע שוא, כלומר תביעת שקר, ואל העד שלא יהיה עד חמס להעיד שקר, ואל הדיין שלא יהיה אחרי רבים לרעות כשזה לא נכון, ואל "המליץ", שהוא העורך-דין, שלא יראה שהתובע והעד ואולי גם הדיין נוטים לצד אחד ויצטרף אליהם, אל הרבים, להטייה ולעיוות הדין, גם לא לטובת דל - כדי שלא לעוות את האמת והצדק. ואז הפסוק מזכיר שהצדק מחייב את כל השותפים בדין (בעלי הדין, העדים, הדיינים ועורכי הדין), וכולם חייבים גם בצדק של עזרה לזולת, אפילו לשונא.
ואחרי זה אברבנאל מוסיף דרוש יפה על שני הפסוקים החריגים, דרוש שהוא "לימוד טוב אל החכם המליץ":
השור והחמור שבפסוק הם איש בור ועם הארץ, שאינו יודע לייצג את עצמו בבית המשפט, ולכן הוא נקרא "תועה" - אז עורך הדין מצווה להשיב אותו, כלומר לייצג אותו בצורה ראויה, וזו אינה הטיית משפט כי הוא מחזיר אותו מטעותו ותעייתו. וכן אם אותו בור אינו יודע לייצג את עצמו וכורע תחת משא הדברים - אתה צריך לעזור לו כדי שיקום להציג את עניינו.
ואז באה פואנטה נחמדה: ולמה נקרא עם הארץ הנעזר על ידי עורך דין בשם "שונאך" ו"אויבך"? כי אמרו חז"ל שגדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי החכמים.... די אורגינלי, לא?
בנימין