המערכת
"וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?"
מדרש תנחומא ישן, ויצא י"א:
כל הלילה היתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבקר "והנה היא לאה", אמר לה: בת הרמאי! למה רמית אותי?! אמרה לו: ואתה למה רמית אביך?! כשאמר לך (בראשית כ"ז): "האתה זה בני עשו?" אמרת לו "אנכי עשו בכורך", ואתה אומר: "למה רמיתני"?! ואביך לא אמר עליך "בא אחיך במרמה"?
הסבר מהו הרעיון הכללי ("הלקח") המבוטא במדרש זה?
היכן בספר בראשית מופיע רעיון זה בשנית?
ועיין גיליון תולדות תש"ט שאלה ד.
מתוך גיליון ויצא תשי"ד
 |
ב', 13/04/2009 - 01:29 |
הרעיון: במידה שאדם מודד, בה מודדים לו.
מופיע בבראשית כשתמר אומרת ליהודה "הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה" והוא ואחיו הלא אמרו ליעקב "הכר נא הכתנת בנך הִוא אם לא".
אש
אש,
נחמה שואלת שאלה דומה גם בגיליון וישב התשכ"ח, שם נקודת המוצא שלה היא המדרש העוסק בשני פסוקי ה"הכר נא" שעליהם הצבעת (מסתבר שגם חז"ל שמו לב לכך).
על ענייני "רמאויות" - לפשט הדברים, יש להוסף גם מה שאומר מדרש בראשית רבה למגילת איכה על זכותה של רחל לבכות [למ"ד בשווא ובי"ת פתוחה] את בניה:
ידוע שרחל נתנה סימנים ללאה. סימנים אותם סכמה עם יעקב, שהודות להם יבחין יעקב אם רחל עמו או לאה (כלאמר החתן והכלה המיועדת ידעו ידוע שאבי-הכלה רמאי). סימנים אלה נתנה לאה ליעקב, בחינת "אולי ימושני אבי" ועור הגדי יהיה כידי עשו השעירות. אבל, ממשיך המדרש, כה חשוב היה בעיני רחל שלא תועטה חרפה על אחותה הבכירה, עד ששכבה תחת מיטתו/ם והיתה משיבה ליעקב בעודה שכובה תחת המיטה. בזה פתרה גם את סוגיית "הקול קול יעקב".
יצחק אמר הקול קול יעקב לא בגלל שלא זיהה את הקולות, אלא משום שהנוסח לא התאים לעשו. "יקום נא אבי ..." בעוד שעשו אמר (בהגיע תורו) "יקום אבי ..." ללא נא.
אם כן ה"רמאות" תוכנה עד לפרט הקטן כולל הקול.
מסתמא, ה"רמאות" בה נקטו שתי הבנות הביאה לבית-ישראל את שתי האמהות ולעתיד את משיח בן-יוסף ואת משיח בן-דוד בעוד ש"רמאות" יעקב משאירה את ברכת אביו ואת ברכת אברהם סבו בידיו בלבד, ללא שותף (עשו).
הרעיון: מידה כנגד מידה.
יעקב נענש גם על תרמית נוספת שלו - תרגיל ההנדסה הגנטית שעשה ללבן במסגרתו התערב בהתרבות של הכבשים בעדרו.
העונש היה שגם בניו השתמשו בכבש/גדי כדי לרמות אותו כשטבלו את הכותנת בדמו.
העיקרון "מידה כנגד מידה" הוא מפתח להבנת אירועים רבים בספר בראשית, למשל:
מגדל בבל - רש"י: ד"ה הבה: מידה כנגד מידה. הם אמרו "הבה נבנה" והוא כנגדם מדד ואמר "הבה נרדה".
הם אמרו "פן נפוץ"... "ויפץ ה' אותם"
דור המבול - רש"י: ד"ה תהום רבה: מידה כנגד מידה - הם חטאו ב"רבה רעת האדם" (בראשית ו' ה'), ולקו ב"תהום רבה".
יוסף ואחיו - רשב"ם: ד"ה הצרה הזאת: מידה כנגד מידה, אנחנו השלכנוהו בבור והנה אנחנו נאסרים בבית השבי.
ולפי המדרש (ב"ר) העיקרון מופיע שוב בסיפורי יעקב ועשו:
"באותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני שמונה פעמים, חייך! אני מעמיד מבניו שמנה מלכים קודם לבניך, שנאמר (בראשית לו): ואלה המלכים אשר מלכו וגו'."
לאנונימי שלום,
"ההנדסה הגנטית" שבה אתה מאשים את יעקב אינה יכולה להיחשב כעבירה שעליה מגיע לו עונש: מובן שהמקלות שיעקב שם ברהטים לא השפיעו כהוא זה על מה שהמליטו הצאן. זה מה שאנחנו יודעים כיום, וזה כנראה גם יעקב ידע, בתור רועה מנוסה, גם אם הוא לא הכיר את תורת התורשה של מנדל כפי שנוסחה במאה ה-19. המקלות לא היו אלא כדי לאחז את עיני המתבוננים.
מן הסתם גם לבן וגם יעקב ידעו שמהכלאה של שני בני צאן לבנים יכול לצאת צאצא שהוא עקוד, נקוד או ברוד. לבן הסכים להצעה של יעקב בעניין שכרו כי הוא ודאי חשב שהסיכוי שיצאו ולדות לא לבנים מהכלאות של לבן-לבן הוא נמוך. יעקב ידע שהסיכוי אינו כל כך נמוך, כפי שאנחנו יודעים היום: מכיוון שהצבע הלבן דומיננטי ביחס לצבעים האחרים - הרי שבעדר שכולו לבן שנשאר בידי יעקב אחרי שהורחקו כל הצבעוניים יהיו בני צאן רבים שנושאים את הגנים הצבעוניים. מהכלאה של שני בני צאן לבנים שכל אחד מהם נושא גן "נקוד" יהיו בממוצע רבע מן הצאצאים נקודים.
אחרי שיתקבלו מספר בני צאן "נקודים" - הרי הכלאה שלהם בינם לבין עצמם תתן צאצאים נקודים. אין כאן שום הנדסה רמאית אלא ידע בגידול צאן. לא נראה שמגיע ליעקב עונש במקרה זה, מכיוון שלבן הסכים לתנאים ללא כל לחץ מצידו של יעקב (בניגוד למסופר בעניין מכירת הבכורה, ששם נראה שעשו היה לחוץ).
יעל
שלום יעל,
קראתי את דבריך והתרשמתי שאת מבינה בגנטיקה, הלא כן? אם יורשה לי להעיר אע"פ שאיני מבין בתחום, השאלה האם יעקב רימה או לא אינה תלויה רק בשאלה האם הוא התערב באופן אקטיבי והיטה את מאזן הילודה או לא? גם אם הוא לא התערב ונתן לטבע לעשות את שלו עדיין הוא ניצל את העובדה שלבן לא היה בקיא בפרטים ועל זה אמרו חז"ל:
אולי כשר אבל בהחלט מסריח !
ערן
לערן
לדעתי, תרגיל הצאן כשר ולגמרי לא מסריח.
קודם כל מבחינת המקרא - אין כל ביקורת עליו. הוא לא נענש על זה ואין כל מידה כנגד מידה לשונית לכך. כשיעקב מדבר אל נשותיו הוא אפילו מייחס זאת לדבר המלאך בחלום. זאת, בניגוד למרמה כלפי אביו. האדם המאוחר רשאי לחשוב כרצונו, אבל ההגינות הפרשנית מחייבת להתחשב בעמדת המקרא.
שנית, וזה העיקר: יש לקרוא את היחידה הזאת בהקשרה המלא. השאלה העולה כאן היא האם אדם שנוצל כל חייו רשאי לדאוג לעצמו בדרך מחוכמת כאשר בדרך הרגילה אין לו כל סיכוי לכך? יעקב רומה על ידי לבן בפרשת לאה. כך עבד עבור לבן ארבע עשרה שנים ונשאר עני כשהיה. מנקודת המוצא של לבן - בחכמה רבה: יעקב היה רועה מוכשר מאד ונאמן מאד. בזכותו התעשר לבן - ואף הוא מודה בכך בפני יעקב. אבל לא עולה על דעתו לתת ליעקב אפשרות של ממש לעצמאות כלשהי. בויכוח הגדול בין יעקב ללבן בסוף הפרשה מתאר יעקב את נאמנותו היוצאת דופן כרועה. בסוף דבריו הוא צועק בייאושו: "ותחלף את משכורתי עשרת מונים." ולבן לא מכחיש!
והנה, יעקב לא רימה כאן. הוא ניצל את מקצועיותו לדאוג גם לעצמו, אחרי שהעשיר את מעסיקו, שניצל אותו, בעזרת מקצועיות מעין זו!
אז מה רצית? שיישאר עני וטפש? שלעולם לא יוכל לעזוב את לבן ולחזור לבית הוריו ולייעודו בארץ כנען? ומה עם אחריותו לבני משפחתו? תמיד יהיו סמוכים על שולחן זה שמתייחס אליהם כחפצים להתעשרותו ואינם יכולים לסמוך עליו?
התנהגות ישרה שלפנים משורת הדין, עד הפרט האחרון, יכולה להתקיים רק בחברה שבה היושר הוא רב כיווני. גורלו של המנוצל למצוא פרצות בתוך הדין. כשאדם יושב בביתו הממוזג, הוא יכול לדרוש מזולתו שלמות. אך כשאדם הוא חסר כל, רצונו להסתדר - לגמרי לא מסריח.
מה שכן - אילו לא רימה יעקב את אביו לא היה נקלע למצב שבו רומה על ידי לבן, ולא היה צריך לנקוט יוזמות כאלו. כאן הלקח הגדול. כשבחרת בדרך שלילית, חשפת את עצמך לדרך זו עצמה (כמו קין שהרג ואז אמר כל מוצאי יהרגני).
בת חנה
בקשר למידה כנגד מידה: המדרש אומר שכנגד "ויצעק צעקה גדולה ומרה" שצעק עשו אחרי שגילה שהברכה נלקחה ממנו באה הזעקה הגדולה והמרה שזעק מרדכי בשושן הבירה.
יש כאן שאלה חינוכית שמורים (ולא מורים) צריכים להתמודד איתה: זה לא תמיד עובד, ולא תמיד אדם נמדד במידה שהוא מודד. למשל בעניין הצעקה - התגובה באה אחרי כמה וכמה דורות, כך שיעקב עצמו לא קיבל את התגובה, ולעומת זאת קיבל אותה דור שלא היה שותף לעניין של הברכה.
צא וראה שבספר בראשית עיקרון השכר והעונש "מידה כנגד מידה" תמיד קשור לגדי.
1. יעקב משתמש בגדי (למטעמים ולתחפושת) כדי להטעות את יצחק.
2. בניו של יעקב (בהנהגת יהודה) משתמשים בגדי כדי להטעות את יעקב.
3. תמר מחלצת מיהודה הבטחה לשלוח "גדי עזים" וע"י כך מצליחה להתל בו.
ובעצם יש כאן שלוש קומות של מידה כנגד מידה, איך שגלגל מסתובב לו...
הרעיון המוצג במדרש הוא : צוחק מי שצוחק אחרון.
דוגמה נוספת מספר בראשית: לוט ביקש להרגיע את אנשי סדום שטופי הזימה עם ההצעה המזעזעת: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להם כטוב בעיניכם".
ובסופו של דבר הגולם קם על יוצרו ובנותיו הן שניצלו אותו !!!
דור גבאי
לדור שלום,
מאוד מצא חן בעיני הרעיון שמצאת במדרש. זה רעיון מאוד לא קונבנציונלי בפרשנות הרגילה, וזה רק מראה שאם באים ללא דעות קדומות שנקבעו כבר על ידי הגננות, המורים, הפרשנים והמדרשים - אפשר למצוא דברים חדשים גם בסיפורים הידועים!!
שבת שלום. בנימין