א.  יש להניח שנחמה ידעה זאת ובכל זאת היא שאלה.

ב. נחמה אינה הראשונה ששקלה את האפשרות שמצוות פדיון הבכור תהיה נלמדת מהמקרה של פדיון הבכורים העודפים על הלוויים:  כבר אבן עזרא מתייחס לאפשרות הזאת ודוחה אותה:   אבן עזרא במדבר פרק ג פסוק מה:  "יש מכחישים אמרו מזה ("זה" - כלמר פדיון העודפים) נלמוד,  כי פדיון כל בכור חמשת שקלים. ואינה ראיה, כי זאת מצוה בפני עצמה, והאמת דברי קבלה.

ג.  זה לא כל כך מופרך לחשוב על האפשרות שפדיון בכורות נלמד מפדיון העודפים.  הרי משה נצטווה בעצם לפדות את כל הבכורים - חלק בלווים וחלק בכסף, ומכאן היינו יכולים לחשוב שאפשר ללמוד שצריך לפדות כל בכור, במיוחד לאור העובדה שדמי הפדיון הם 5 שקלי כסף, כפי שנאמר גם בפרשת קורח, בפרק יח.

ד.  אפשר להציע תשובה לשאלה למה לא לומדים מכאן את מצוות פדיון הבכור, כדלקמן:  כאן מסופר על אירוע חד פעמי של פדיון כל בכור במדבר.  כנראה שמוני המצוות אינם מחשיבים מקרה שקרה כמקור למצווה לדורות, אלא הם מחפשים פסוקים מפורשים שיצביעו על המצווה לדורות.  כך הדבר בפסח, שבנוסף למצווה לזמן יציאת מצרים יש  פסוקים מפורשים שמצווים את המצווה לדורות.

בדומה לזה כדאי להסתכל על איסור גיד הנשה.  האיסור נזכר במפורש בספר בראשית, בצמוד לאירוע של מאבק יעקב במלאך, ושם נאמר:  (בראשית לב,לג): עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה: לכאורה לומדים מצווה לדורות ממקרה פרטי.  אבל הגמרא אומרת אחרת:

תלמוד בבלי, חולין קא ב: ...תניא אמרו לו לרבי יהודה, וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב, והלוא לא נאמר אלא בני ישראל, ולא נקראו בני ישראל עד סיני, אלא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם.  כלומר למרות שאין פסוק אחר שאוסר את גיד הנשה - בכל זאת הגמרא מפרשת שמקור האיסור הוא בסיני, ולא בעצם האירוע.

ה.  ואפשר להסתכל גם על מצוות מילה, שלמרות כל מה שמסופר ונאמר באברהם - בכל זאת בתחילת פרשת שמיני אנחנו מצווים במפורש: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ"  (ויקרא  יב,ג).

גלעד