אברבנאל מקשה על השינוי בעמדתו של הקב"ה:
אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת, איך אחרי שהלך נאמר "ויחר אף אלוקים..." והלא הלך ברשותו ובמאמרו?
מתוך גיליון בלק תש"ו

אברבנאל מקשה על השינוי בעמדתו של הקב"ה:
אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת, איך אחרי שהלך נאמר "ויחר אף אלוקים..." והלא הלך ברשותו ובמאמרו?
מתוך גיליון בלק תש"ו
בגיליון עצמו מובאות כמה תשובות של הפרשנים לשאלה זו.
מצאו חן בעיני במיוחד התשובות של בעל "הכתב והקבלה" והמלבי"ם, שמסבירים שיש הבדל גדול בין הליכה עמהם ובין הליכה איתם - הקב"ה הותיר לו ללכת איתם אך הוא הלך עמם, קרי, באחוה ובתחושת שיתוף, ועל כך יצא קצפו של הקב"ה.
משה דיין
משה אתה צודק אבל בשביל הצדק ההיסטורי חייבים לציין שהתשובה הזאת מופיעה לראשונה (למיטב ידיעתי) בספר "דברי אליהו" של הגר"א מוילנה. והגר"א חיי לפחות דור לפני המלבים ולפני בעל "הכתב והקבלה".
הגר"א 1720 -1797
רבי יעקב צבי מקלנברג (בעל הכתב והקבלה) 1785 - 1865
המלבי"ם 1785 - 1865
בברכה
ברקאי
ברקאי,
במדור "על הפרשנים" כתוב ששנת פטירתו של המלבי"ם היא 1879.
אגב, במדור הנפלא הזה תוכל למצוא את קיצור תולדות חייהם של המון פרשנים ורבנים (ובכלל זה גם הגר"א, המלבי"ם והרב מקלנבורג). לדעתי, זהו אחד הפנינים של האתר, יש בו אינפורמציה שלא תמצא בשום מקום אחר (ותודה למר יוחאי עופרן, שלמיטב ידיעתי הוא האיש שמאחורי ה"מיני-אנציקלופדיה" הנהדרת הזאת).
תיקון
המלבים חי 1809 - 1875
סליחה
ברקאי
חלק מן הפרשנים עומדים על כך שבשליחים הראשונים בלעם אומר לה' שהם באו להזמין אותו לקלל את ישראל, וה' אומר לו שזה בלתי אפשרי, ולכן בלעם משיב שאינו יכול ללכת. בשליחים השניים ה' לא מדבר על קללה אלא אומר "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם". בלעם אינו חוזר ואומר לשליחים שגם הפעם הוא הולך רק כי באו לקרוא לו והוא אינו מוסמך לקלל. כלומר חטאו הוא שהוא לא אמר לשרי מואב שהוא לא יצליח לקלל, והם חשבו אולי שה' חזר בו או שלבלעם יש כוחות לקלל למרות שה' לא מסכים. חיזוק לעניין זה אפשר למצוא אחרי פרשת האתון, שגם שם המלאך חוזר ואמר לו שהוא אמנם רשאי ללכת, אבל הוא לא יוכל להגיד מה שהוא רוצה.
בעצם גם בשרים הראשונים בלעם לא אומר להם את כל האמת - שהעם ברוך ואי אפשר לקללו. ולפי זה אולי שם מתחיל חטאו.
יעל
בבקר הראשון הוא מסר לשליחים את דבר האלוקים, הוא כמובן לא רצה להודות בפה מלא שהוא ביד האלוקים ונתן להם להבין כי רמת השלוחים איננה תואמת למעמדו הרם. בפעם השנייה דבר ה' היה חד וברור "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה", מסר זה הוא לא יכל להעביר לשלוחים כי בוודאי היו עוזבים אותו לנפשו, וע"כ איננו מדבר עם השליחים אלא קם בבוקר וחובש את אתונו, ושוב ממשיך הוא בדרך מרמה וכזב וכדי להשלות את השליחים ויחשבו שבידו לקלל את העם, ואולי אף הוא יצליח לרצות את הקב"ה ויעלה בידו לקללם (רש"י פסוק כ'), ישנה הבחנה בין דיבור ה' עם בלעם בלילה השני שנאמר "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה", לבין דיבור המלאך עימו בדרך "ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר", בלעם חשב בלילה השני שאת דברי ה' צריכים לעשות, אבל לדבר -לקלל, אפשר נגד רצונו, ולכן בדרך ה' מוסיף לו כי גם הדיבור כפוף לכללי האלוקים.