בבקר הראשון הוא מסר לשליחים את דבר האלוקים, הוא כמובן לא רצה להודות בפה מלא  שהוא ביד האלוקים ונתן להם להבין כי רמת השלוחים איננה תואמת למעמדו הרם. בפעם השנייה דבר ה' היה חד וברור "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה", מסר זה הוא לא יכל להעביר לשלוחים כי בוודאי היו עוזבים אותו לנפשו, וע"כ איננו מדבר עם השליחים אלא קם בבוקר וחובש את אתונו, ושוב ממשיך הוא בדרך מרמה וכזב וכדי להשלות את השליחים ויחשבו שבידו לקלל את העם,  ואולי אף הוא יצליח לרצות את הקב"ה ויעלה בידו לקללם (רש"י פסוק כ'), ישנה הבחנה בין דיבור ה' עם בלעם בלילה השני שנאמר  "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה", לבין דיבור המלאך עימו בדרך "ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר", בלעם חשב בלילה השני שאת דברי ה' צריכים לעשות, אבל לדבר -לקלל, אפשר נגד רצונו, ולכן בדרך ה' מוסיף לו כי גם הדיבור כפוף לכללי האלוקים.