ברקעה של השאלה של נחמה עומדת שאלה עמוקה יותר: האם יש בידי הכהנים הכוח לברך? אם כן, הדבר אומר  שיש להם כוח מאגי. אם לאו - ברכת הכהנים מיותרת.

בדומה לאחיה, נחמה חששה מאד מהפיכתה של עבודת ה' לאבק ע"ז ולתפיסות מאגיות. מצד אחר, האמינה בכוחה של תפילה וחששה מזלזול בה, מי שזכה לראות את תפילתה הרצינית בבית כנסת תקוותנו יעיד שלא היה זה מן השפה ולחוץ. ואחרי ככלות הכל, הברכה היא חלק מהתפילה... 

יתרה מכך, נחמה לא יכולה לתאר מצב שבו לחלק מהעם יש כוח שאין לאחרים. לא לרבנים ולא לכהנים. מצד אחר, לא היא תתהה על ההירארכיה שנקבעה בתורה שבכתב ושבעל פה ולא היא תביא לזלזול באמונה בגדולים באשר הם.

דוגמה נוספת לכך (מכיוון אחר) ישנה בעיון שלה "התחת אלוקים אני" בספר בראשית. בעיון זה השאלה כיצד בקשה רחל מיעקב שיתן לה בנים הופכת לדיון פילוסופי בין יעקב ורחל על כוחה של תפילה ועל זכותו או יכולתו  של האדם להכריח את הקב"ה, כביכול, ומייחוס כוחות מאגים למתפלל.

התשובות שהי א מביאה באמצעות הפרשנים השונים נועדו למצע בין שתי הגישות, בין זו המייחסת לכהנים כוח לבין זו השוללת את תכליתה של הברכה מכל וכול.

מצד אחד, בחברה של היום, השאלות שלה נכונות עוד יותר, בגלל הניו אייג' והנטייה לחיפוש "אנרגיות", כמו גם התגברות הנוהג לייחס כוחות ל"גדולים" או ל"מוארים" למיניהם. מצד אחר, נדמה לי שנוצר כיום שילוב חדש בין רגש לשכל ובין תמימות להפשטה רוחנית בעבודת ה', שמציבים את הדיונים הפילוסופיים הנקיים של נחמה במקום קצת פחות מרכזי בתחושה הדתית. האם חבל שכך? מה דעתכם?