הרמב"ן בתשובתו מסתייע בעיקרון "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר" (אע"פ שהוא לא מזכיר אותו במפורש), הוא טוען שבני ישראל ביקשו שהמרגלים יחפרו את הארץ (אע"פ שהשורש ח.פ.ר נזכר רק במקבילה בספר דברים) ואילו הקב"ה הורה על שליחת מרגלים שיתורו את הארץ. הוא מסביר שההבדל בין חפירה לתיור הוא במטרה אותה הם מבקשים להשיג. חפירת הארץ משמעה שליחות צבאית למטרת איסוף מל"מ, ואילו תיור משמעו התרשמות כללית מהמוצר העתידי (לשם סיפוק הסקרנות?).

אח"כ מוסיף הרמב"ן את תשובת חז"ל שסברו שעצם רעיון שליחת המרגלים מעיד על בעיה אמונית. את הציווי האלוהי בענין הם מסבירים כהסכמה שבדיעבד שאינה מעידה על כשרותו של הרעיון. 

לי באופן אישי יש כמה בעיות עקרוניות עם התשובות הללו:

1. תשובת חז"ל נוגדת את העיקרון החינוכי החשוב "אין סומכים על הנס"! כל הסבר שמבאר את פעולותיו של אדם למען שלומו בטחונו ועתידו כבעיה באמונה הוא הסבר לא טוב, בעיני. (בגלל זה קשה לי גם להבין מדוע נענש עוזה כתפס את הארון שעמד ליפול). מה גם שאני מתקשה לקבל את הצו "שלח לך אנשים... ויתורו" כהסכמה של הקב"ה ליזמה אנושית פסולה.

2. תשובת הרמב"ן אמנם מספקת הסבר אבל היא מתבססת על מקור חיצוני משלים לפרשה, אני אישית מחפש תשובה שאינה נזקקת למקור נוסף, אלא יכולה להתמודד עם הפרשה כיחידה סיפורית סגורה ושלמה, שהפתרון נובע מתוכה.